כאשר ביקשתי להתקבל לדוקטורט בתוכנית ללימודי מגדר בבר-אילן נשאתי שני כובעים. תחת הראשון הייתי בוגר התוכנית למדעי-הדתות באוניברסיטת תל-אביב ולפיכך חלמתי לחשוף במחקריי העתידיים דיונים רבי משמעות בנוגע לחלוקת תפקידים בין גברים לנשים בדתות השונות. לעומת זאת, הכובע השני שחבשתי היה חברתי-חינוכי, ושונה במידה רבה מזה הראשון, שכן, במקביל ללימודי האקדמיים, הייתי גם מדריך ותיק בתוכנית נ.מ.ש. לשוויון בין המינים[1],  כשמאחורי עשרות קבוצות בנים, עמם שוחחתי על נושאים אישיים כגון: רגשות, אהבה, קנאה, אלימות, מיניות, וצבא.

מנחה נ.מ.ש. לצורך העניין הוא אותו חבר מהעתיד שאף פעם לא היה לנערים, הוא אינו הורה, והוא איננו מורה. הוא אמנם גבר, אך זהו גבר שבחר להתחייב ולשאת על גבו את דגל השוויון וכעת הוא בא לנפנף בו מול התלמידים ולאתגר אותם מול כל התפיסות המגדריות שאמצו אם ברצונם או שלא ברצונם לתוך חייהם האישיים. מנחה נ.מ.ש. הוא החבר מהעתיד שבא לשוחח עמם על ההווה, מתוך מטרה לנסות ולשחרר אותם מתפיסה אחת של גבריות, גבריות-הגמונית, ישראלית, ממוצעת, שוביניסטית ומפלה, לטובת קבלה של 'ריבוי גברויות', כלומר, ריבוי אפשרויות להיות גבר, ולאו-דווקא להיצמד למודל המקובל.

בשנה הראשונה ללימודי הדוקטורט, פגשתי בד"ר דני קפלן, מרצה בכיר בחוג, וראש המגמה החדשה ללימודי גבריות, בה נבחנות סוגיות כגון אתגרי האבהות והתעסוקה בעולם המודרני וקוים לדמותו של "הגבר החדש." לאחר שקפלן שמע על ההיסטוריה האישית שלי בנ.מ.ש. הוא שכנע אותי לוותר על המחקר התיאולוגי, לטובת מה שהיה בעיניו מסקרן הרבה יותר, אותה תופעה חברתית, בה גברים נורמטיביים לחלוטין (צבא, משפחה, עבודה וכו'), מבצעים שינוי תפיסתי בהווייתם, ומחליטים להיות שגרירי השוויון בין המינים, בתיכונים.

יאנוש קורצ'ק, המחנך הדגול, כתב בספרו 'כיצד לאהוב ילדים' כי "הילדים הם בבחינת התהוות שאינה פוסקת, חדשה-תמיד, נסערת ומאירה...שואפת וחולמת ועל המחנך 'להושיט להם יד' מתוך ראיית ההווה שלהם ועתידם כאחד". בזמנו של קורצ'אק האתגר בין חיבור העתיד שהכירו המחנכים, להווה שחוו הילדים, היה אחר לחלוטין מאותו עתיד אליו עלינו להכין את ילדי ההווה של היום.

כיום, חבורות הילדים, הנערים והנערות, חיים במציאות שונה לגמרי, ומאוד-מאוד מורכבת. יש שיצביעו על גבולות גזרה פרוצים, אחרים יטענו כנגד תפיסות מוסר קלוקלות, יהיו כאלו שיאשימו את המדיה, אחרים יפנו אצבע מאשימה כנגד ההורים, אך גם אם כל הטענות הללו נכונות, עדיין יש מקום ותפקיד לפעולה מצד המורים.

אותם מורים שפעם שימשו כדמויות מופת, והיום הם בעיקר מרגישים יותר כמו צינורות להעברת ידע, יכולים להזדרז ולזכות שוב במיקום החשוב של מתווי דרך, וזאת באמצעות שימוש זוג חדש של משקפיים לתפיסת המציאות החינוכית שבה הם חיים, הלא הם המשקפיים המגדריות.

אם בחברה האזרחית, הבוגרת, אי-השוויון המגדרי מהווה את אחת הבעיות המרכזיות, אזי בתרבות הבית-ספרית מתבצע שעתוק של את אותה מציאות מורכבת לתוך חייהם של הילדים, הילדות, הנערים והנערות. במסגרת תחום המחקר של 'לימודי גבריות', מצאו חוקרים כי ישנו משקל רב להקשרים בין חינוך, מגדר ועיצוב החוויה הגברית מול החוויה הנשית. בשנת 2009 הוציא החוקר מייקל קימל, אולי החוקר הכי חשוב היום באמריקה בתחום זה, ספר עב כרס, אשר מסכם מחקר של עשרים שנות מחקר בנוגע לנערים בתרבות האמריקאית. אותם נערים לדבריו, מגדירים את גבריותם, דרך שתי פעולות מרכזיות, האחת היא הומופוביה והשנייה, היא עיסוק אובססיבי בפורנוגרפיה. לצערנו, גם במציאות הבית-ספרית הישראלית, הקללה המקובלת ביותר בין נערים היא 'הומו', ואחד מהתחביבים המרכזיים עבור נערים היא צפייה בפורנוגרפיה, אם בהסתר, אם בגלוי, אם על המחשב או על מסך המכשיר הסלולרי, בהפסקות, בזמן השיעורים, אחרי הצהריים לבד או עם חברים.

הפורנוגרפיה מציגה סיטואציה קבועה של ניצול נשי אלים, ומכאן שתי נגזרות מידיות, האחת היא לגיטימציה לאלימות והשנייה היא אימוץ דעות, ורעיונות של שוביניזם אולי הכי מכוער וברוטאלי שניתן לתארו. ואם במשקפיים מגדריות עסקינן, אז לפני שאנחנו מרכיבים אותם על אפינו, כדאי שנפתח את העיניים לרווחה, ונראה עד כמה התרבות של בני הנוער ושלנו, מוקפת באזכורים פורנוגרפיים מכל פינה: מהפרסומות, מסדרות הטלוויזיה, ומאופנות הלבוש. כל אלו מתגרים בנערים ובנערות ומפצירים בהם להיות יותר 'אמיצים', יותר 'מיניים', ועוד יותר 'לא מוסריים'.

אחרי שהעיניים נפקחות, השלב הבא הוא להסכים להתבונן במציאות דרך המשקפיים המגדריות, ולא רק במציאות הישראלית החברתית, אלא ממש במציאות הבית ספרית, ולהכיר בכך שההתנהלות הבית-ספרית הכוּלית, משעתקת את אי השוויון המגדרי הנהוג בחברה. מכאן שעל המורה להכיר בכך שבני הנוער אותם הוא מחנך, נחשפים מידי יום למסגרת פדגוגית וניהולית אשר מחקה ומדגישה את הפערים בין גברים לנשים. על המורה להכיר בכך שאי-השוויון בבית הספר מתחיל כבר במגדר של הדרגה הבכירה ביותר, המנהל או המנהלת, ואלו משפיעים על המיגדור הרובדי של בית הספר בכללותו: בקביעת מידת השוויוניות ביחסים בין בעלי התפקידים הבכירים, בחלוקה המגדרית של מקצועות ההוראה השונים, במיגדור מערכת החוקים והענישה ובאקלים המגדרי-רגשי אשר מועבר באופן יומיומי מהצוות החינוכי לתלמידים, שאחד מביטוייו הבולטים ביותר הוא החשיבות המכרעת שמשדר הצוות החינוכי בנוגע למסגרות הספורט והתחרות בבית הספר, מכיוון שאלו בעיקר, מייצרות כל פעם מחדש, את הדמות הגברית ההגמונית המובילה, אשר אחריה מסתדרת ההיררכיה המגדרית בין תלמידי ותלמידות בית הספר.

מורה שחובש משקפיים מגדריות צריך להכיר באחריותו של בית הספר בכל הנוגע לעיצוב ושעתוק מודלים מגדריים א-שוויוניים בקרב תלמידיו, מתוך ידיעה שלרוב אין בנמצא עבורו כלים אינהרנטיים מתאימים להתמודדות ולתיקון סיטואציות של אי-שוויון.

מערכת חינוך ממוגדרת, כמצב נתון, משפיעה באופן ברור על אשר מתרחש בתוך הכיתה ועל התלמידים. חוסר איזון מגדרי זה, גורם להרעת היחסים ודרכי התנהגותם של הנערים מול הנערות בכיתה, כשהדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהתנהגויות ברוטאליות המלווה בהתפרצויות ובאירועי אלימות מילולית, פיזית ומינית המופנית בד בבד כנגד נערות, בעיקר דרך אקטים של הטרדה מינית, וכנגד נערים הומוסקסואלים או נערות לסביות. תופעות האלימות הללו, הן כלי השרת העיקרי במסגרת הבית-ספרית בקרב נערים לביסוס ההגמוניה הגברית שלהם.

בדיוק באותה מידה  שדילמות של גבריות משפיעות על כלל החברה, כך גם דילמות של תלמידים-בנים צעירים, יוצרות התממשות של הגמוניה גברית כבר בכיתות הנמוכות. הדבר נעשה  תוך כדי סימון דווקא של התלמידים הטובים יותר כלא-גבריים, בעוד אלו שרוצים להיות 'נחשבים', אינם מתפנים לענות לשאלות המורה, אלא מעדיפים להפריע כמה שיותר מתוך תקווה להישלח אל החצר. אותה הגמוניה מסמנת גם את התלמידות הטובות, כמטרה לפגיעות מילוליות. החזקות ביניהן, יידעו להגיב, אך האחרות והאחרים, בעיקר אלו שהן/ם קצת שונות/ים יקבלו את הכפייה ההגמונית החדשה בכניעה, ומתוך כך יפחדו להביע את קולם/ן האמיתי, את דעתן/ם, כנגד הבנים ההגמוניים, עד שזה יֹאבד לחלוטין והקול ההגמוני יתפוס מעמד בלתי מעורער.

המורה, הדמות החינוכית החשובה בכיתה, יכול/ה להמשיך ולהאמין שזוהי דרכו של עולם, כך זה בביולוגיה, זה הכול טסטוסטרון, תחרות קבועה מראש בה הבנים החזקים חייבים לנצח, כי ככה זה בגנים של התרבות האנושית. אבל גם, יכולה לעמוד שם דמות אחרת, אשר יש לה היכרות עם תמות מתוך התיאוריה של לימודי נשים ולימודי גבריות, דמות שיש לה ארגז פעולה עם כלים שוויוניים, אשר יכולים לשמש אותה להתערבות בסיטואציות אי-שוויוניות שכאלו, דמות חינוכית אשר מהווה בעצמה, דוגמא ומופת, בלתי מתפשרת בכל הנוגע לשוויון בין המינים בכיתה.

דמות חינוכית שכזו לא תאפשר מרחבים 'שקופים', בהם מעלימים עין מכל ביטוי של אלימות מילולית או פיזית אי-שוויונית, שכן, באמצעות אותן משקפי פלא מגדריות, אם נסכים להרכיב אותן בתור מחנכים, נמהר לגלות כי אין סיטואציה מסביבנו שאיננה ממוגדרת, שאיננה מכילה בחובה הזדמנות לתיקון עיוות חברתי-מגדרי. ובהתאמה, אותן משקפיים יאפשרו לנו כן לשבח ולהלל ובעיקר לחזק תלמידות ותלמידים בכל רגע של הצלחה, של איפוק, של קבלת האחר והשונה, של הכלה של ריבוי זהויות גבריות ונשיות בקרב התלמידים והתלמידות.

עד כמה יכולים התלמידים והתלמידות להכיל את נושא השוויון המגדרי? ובכן, גבריות ונשיות, הוא נושא מושתק בסביבה הבית-ספרית, לצורך העניין נסו לבחון לרגע את יחס הכללי בבתי הספר בנוגע למיניות, המוצגת לרוב כמרחב של סכנה: בית הספר יעדיף לשתוק ולא להציף את הנושא, על מנת לא 'לעורר' או לגרות את התלמידים. במקומות יותר 'מתקדמים', כן ידברו על מיניות, אך יהיה זה יותר כחלק משיח בנוגע לפגיעות, לסכנות, הנער-הגבר יוצג כאויב, בעוד הנערה תוצג כאחראית לגופה, וככזו, אם הותקפה, אולי בעצם זו גם אשמתה. בתוך שיח מאיים שכזה אין כל מקום לדיון למשל על רגשות, משיכה אמתית, ואפילו אהבה, והרי אלו מעניינים את התלמידים יותר ממתמטיקה, היסטוריה, ספרות ואנגלית. ולפיכך, עלינו המחנכים לדעת להציע ולהציג את אותה דעה שוויונית, אשר תהיה בסופו של דבר כל כך חשובה להם ככלי לחיים.

כמובן, יהיו מורים שימהרו לטעון כי אפשור שוויוניות יפגע במוטיבציה של נערים להתגייס ושל נערות לעזור כחיילות למערך הלוחם, אך טענה זו לא נבחנה מעולם באופן ממשי ובינתיים, גם מבלי תיקון של אי-השוויון המגדרי אנו רואים כי גלי ההשתמטות מהשירות הצבאי רק הולכים וגואים.

עניין נוסף הוא שהנערים של היום, לא יוכלו להתחמק מהשינוי הפמיניסטי שעוברת החברה הישראלית ויצטרכו כלים להתמודד עם אתגרי האבהות והתעסוקה בעולם המודרני, הם יצטרכו כלים להבחין בריבוי הגברויות הקיים בחברה, וכלים אלו ישרתו אותו בסופו של דבר, ויאפשרו להבין עד כמה דימויי גבריות הגמוניים משפיעים, לרוב לרעה על מבנים ותהליכים חברתיים. אותו דור חדש של נערים שיחונכו לשוויון יהיה מודע ללחצים שהופעלו עליו מגיל צעיר, על מנת שיוכל לעמוד במדדים הפסיכולוגיים של תפקידי המין הגבריים, ומתוך מודעות שכזו הוא יוכל לבחור בעצמו, אם להמשיך ולממש את ההגמוניה, או להכיר בחשיבות ובאיכות של חברה שוויונית, אשר תאפשר לו קבלה לגיטימית של עצמו ושל הסובבים והסובבות אותו, גם אם יהיו אלו שונים ממנו במעמדם האתני, הדתי, האידיאולוגי או המיני.  אותם נערים יידעו אפילו כיצד ניתן לוותר על עמדת כוח, מבלי לגרוע מתחושת הערך העצמי.

למעשה אותם תלמידים של המורים אשר יידעו להציע תיקון מגדרי, יוכלו לזהות את המגדר לא כסל של "תכונות" שנקבע בטרם כל אינטראקציה חברתית אלא כ-"מקבץ של פרקטיקות" הנבנות באמצעות אינטראקציות חברתיות והזיהוי הזה, יאפשר להם להתמודד עם כל התכתיבים הללו.

התעוררות של מערכת החינוך בישראל לסדר מגדרי חדש היא אולי האופציה הרלוונטית והלגיטימית ביותר ליישום השינוי המגדרי-שיוויוני ולאפשרות לביצוע של שינוי חברתי ממשי. המורה הטוב שלי אם כן, הוא מורה לתיקון מגדרי, הוא מורה שמרכיב על עיניו משקפיים מגדריות, דרכן הוא רואה ומסמן את כל מה שמקולקל סביבו, ובאמצעות ארגז הכלים השוויוניים, הוא ניגש לכל פינה, לכל תלמיד ותלמידה, לכל סיטואציה אי שוויונית בכיתה, ומתקן.

* ירון שוורץ הוא דוקטורנט במגמה ללימודי גבריות בתוכנית למגדר באוניברסיטת בר-אילן ומרצה במכללת תל-חי בנושאי מגדר, גבריות וחינוך.

[1] תוכנית נ.מ.ש. היא פעילות אקסטרה-קוליקולירית המופעלת ע"י שדולת הנשים ומשרד החינוך, מתוך מטרה לקידום שוויון בין המינים בתיכונים בישראל.