­

כל מיתוס או אגדה, קשורים לדבר שהיה ואיננו עוד. כזה היה הצריף הראשון שגרנו בו בהרי ההימלאיה. באופן עקרוני יש בי התנגדות לכל צורת מחייה שהיא מחוץ להגנתם של ארבע קירות. לא אוהלים, לא כיפות גיאודזיות וכמובן שלא צריפים. בכלל, אף פעם לא אהבתי לגור בטבע, מבחינתי האזור הזה מיועד רק לחיות, אפילו בלילה של אוהל ומדורה הרגשתי פגיע מידי. כשהגענו לפנות בוקר לאחד הכפרים הקטנים שבעמקי ההימלאיה ההודית, חיפשנו מקום להתאכסן בו, הבטנו סביב וראינו שני בתים נמוכים שעליהם תלויים שלטים המזמינים אורחים. אבל במעלה ההר בין העצים, ללא שביל גישה נראה לעין, עמדו שלושה צריפים מקרטעים ולאחד היו חלונות ענק לנוף. תחושת ההתנגדות עלתה מייד, לגור בתוך יער, על הר, בצריף? הגברת ביקשה שרק נעלה לראות, אתם יודעים איך זה. התחלנו לטפס. חושך, קרני זריחה ראשונות ואנחנו צועדים בתוך עשב רטוב, כמעט קפוא, נאחזים בצמחים, בענפים ומושכים את עצמנו. עשרים דקות של טיפוס אינטנסיבי והנה הם, לוחות פח, עץ ופיברגלס שזורים בארעיות ומרכיבים בנפרד שירותים, מטבח וחדר אירוח.

רציתי להתנגד ולחזור מייד למטה, אבל השמש עלתה בעצלתיים וחשפה לפנינו את המקום אליו הגענו. הצריפים עמדו בתוך סבך עצים ולפניהם נפרשה קרחת יער פצפונת שבקצה, נושקת למדרון ההר, רחבת בטון מרובעת עליה עמדו שלושה כסאות פלסטיק הודיים, ולצדה כתם שחור של מדורה. שעות הבוקר המוקדמות מבטיחות כמעט תמיד רגעי צפייה נדירים בפסגות שמסביב, הן נחשפו אחת, אחת, שילוב מטמטם ביופיו של שחור בזלת ולבן שלג, ומתחתיהן ממש מולנו, רכס נוסף, ירוק, ציפורים דורסות, מפל גדול שזורם, הופך לנחל, ומתחבר לנהר שבעמק.

היינו בערפל. לפתע הגיע בעל הבית: "וֱולְקוֹם, קָאמִינְג מַי פְלֵייס, סִי מָי רוּם פְלִיז". צריף האירוח עצמו היה לא יותר מעשר מטר מרובע. לוח עץ בסיסי חובר לגזע עץ ענק, עליו יצקו בטון בצורה של שתי במות מדורגות. האחת, מעין מבואה, והשנייה היותר נמוכה הייתה היכל השינה. הגג מפח, הקירות מעץ, צבועים באדום וצהוב, והחזית, חלונות פיברגלס שקופים-ענקיים, שכל נוף היער, המפל והעמק נשקף מהם.

בצריף השני היה גז לבישול, ובצריף השלישי אסלה, שמתחתיה חפור באדמה בור ספיגה. בשביל מים צריך לגשת עם דלי לנביעת מעיין קרובה, ללקט, ואז לחזור לצריף המטבח לחמם את המים בסיר על אש פתיליה, לחזור לשירותים ולעשות מה שצריך. נשמע מוגזם? קצת גמגמתי, אבל החלטתנו להישאר, לפחות לכמה לילות. גם אם רצינו לא יכולנו לזוז משם, כל יום ירד גשם. חשבנו שבתוך הצריף נהיה מוגנים, אך בין משטחי הפח שהיוו את הגג נזלו טיפות ויצרו שלולית גדולה במבואת הכניסה, כשהראנו אותה לבעל-בית הוא חייך ואמר, כמסיר דאגה מליבנו: "מוֹֹנְסוּן פִינִיש, נַאוּ, אוֹנְלִי רֵייְנִינְג".

בניגוד אלי, צמחוני, שמרני, איש משפחה שמכבד את הטבע, אבל לא מתחבר אליו באינפוזיה. חי לידנו, ממש ביער, בלי צריף או מחסה, באבא הודי, שלגופו רק שמלה כתומה ובכיסיו באופן קבע, ערמות צמחי סוטול מגולגלות מהפסגות הסמוכות. לא ברור אם יש למילה הומלס משמעות בהודו, אבל לבאבא שלנו הבית לא היה חסר. הוא היה נווד קבע, ולא מזמן חזר משמונה שנים בהם הסתובב באירופה, במזרח התיכון ואפילו ביקר בישראל. בכל מדינה הסתובב, חי בחוץ ולמד את השפה. הבאבא הכיר שירים בהולנדית, צרפתית, רומנית, צ'כית, ציטט טקסטים נוצרים וכתבים של גתה. בין שאכטה לשאכטה הוא התפאר ביכולותיו הפאקיריות, במשך שנה כלוא בארגז חול סגור, בשנה אחרת עמד רק על רגל אחת, ושנה נוספת העביר ללא אוכל או שינה. כאשר הייתי הולך להביא מים מהמעין, היה יושב הבאבא ומנסה לשכנע את זוגתי לבוא איתו למקדש בקרבת מקום, שם, כך אמר, הוא יראה לה אש שבוערת מזה חמש מאות שנה. מאחורי גבו היה אומר הבעל-בית: "פוּּר בָאבַא, סְמוֹקִינְג, דְרִינְקִינְג אֵנְד אַפְטֵר...טוֹקִינְג-טוֹקִינְג-טוֹקִינְג".

חוץ מהבאבא, היו עוד כמה מבקרים קבועים. מוקדם בבוקר הגיעו עופות דורסים, נחתו על עץ סמוך וחיפשו שאריות אוכל מאתמול, אחר כך בעשר הגיעה להקה של עשרים קופים, חלקם ממש קטנים, תלויים על האימהות. בצהריים עיזים שבאו לרעות עשב ולפנות ערב הצטרפו אליהן שתי פרות.

לא עזבנו, פשוט התרגלנו לטבע, לשלולית ולבאבא. ופעם התפתינו, יצאנו לתקופה וכבר לא חזרנו. אבל יום אחד, בעמק אחר, פתאום פגשנו את הבעל-בית. מה שלום הצריף שאלנו והוא ענה: "פִּיפּוֹל קָאמִינְג, בְרֵייְקִינְג-בְרֵייְקִינְג, נָאוּ, בִיג הוֹטֵל בִילְדִינְג".