בסוף השבוע נסענו לבקר בקומונה הגלילית שלנו. בעצם הייתה זאת הפעם ראשונה שהגענו לשם מאז שברחנו ממנה לאחר המלחמה.

הבן שלי נפצע ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה, אבל לא מפגיעה של טיל חס וחלילה. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, צעדנו בשלווה מחוץ לגדר הישוב, במורד שביל העפר ורק קולות היריות של הארטילריה הצהלית הפריעו את השקט המענג שעמד באוויר. התכוונו להגיע למבנה בצורת כיפה גיאודזית, הידוע יותר בשם דוֹם, שם שכן גן הילדים של הקומונה הגלילית שגרנו בה. המיקום: על קרחת הר קטנה בלב המרחב הפתוח של הרי הגליל בין מספר כפרים ערביים.

שביל העפר הפך לירידה של ממש ולפתע בני פתח במרוצה.

הייתה זו הפעם הראשונה שחשבנו לוותר על החיים הקשים והמאתגרים של חינוך ביתי ולתת לילדנו להתנסות במערכת חינוך, אומנם מאוד אלטרנטיבית, אבל עדיין כזו שבעיקרה, אין ההורים שותפים, או מצויים לידו במשך שעות היום.

בערך ליד עץ החרוב שסימן את מחציתה של הדרך ראיתי אותו מאבד את האחיזה בקרקע, מתרומם באוויר ומיד לאחר מכן נוחת על האדמה כשראשו העדין, או יותר נכון לומר, פרצופו נחבט באבני השביל, עוצר את התנופה שיצר הגוף בעת מעופו. אהה...קול קריאת המצוקה שנפלט מפי, בעת שראיתי את פניו אדומות מדם, הפר לרגע את הפיצוצים העמומים שנשמעו מסביבנו.

למעשה לא הייתה זו קומונה רגילה, לא חלקנו בינינו כסף, או רכוש, גם לא היה לנו מטבח משותף. מה  שאיחד בינינו היה הצורה בה הייתה בנויה השכונה שלנו. שתי שורות ארוכות, של מבני רכבות בני קומה אחת. כשכל ארבע יחידות, בנות שני חדרים, צמודות יחד ובין כל 'בלוק' שכזה הייתה פיסת דשא קטנה. בסך הכול כשלושים משפחות חיות יחדיו על צד קטן של גבעה בגליל. בשל צורת מגורים ייחודית זו הדבר העיקרי שחלקנו היה חיינו המשותפים.

כל התרחשות אנושית שהתהוותה בשכונה, הייתה מיד ידועה לכולנו. היינו חבורה של משפחות צעירות בה הנשים נכנסת פחות או יותר באותו זמן להריון, יולדת, ואז יושבת ומניקות יחד בדשא המרכזי של השכונה, ולצידם חבורת גברים חולמניים שמנסים להאמין שאפשר לחיות כמעט ללא כסף ולמצוא סיפוק בחיי משפחה בלבד. חלומות אלו הביאו אותנו לאמונה שקהילה חזקה יכולה לספק את כל צרכיה בעצמה.

הרמתי את בני על הידיים, טיפסתי במאמץ בחזרה במעלה דרך העפר, המראה היה מזעזע וקולות רבים חלפו במוחי, מכולם, החזק ביותר היה כי נראה שפרק נוסף בחיינו עומד להסתיים. שפת הסימנים לא השאירה הרבה אפשרויות: המצב החברתי הרעוע של התקופה האחרונה בקומונה, חוסר הפרנסה, ההתנגדויות הרבות של הישוב המארח (בקרב ציבור המתעשרים של הגליל היינו מכונים ה-'סלאם של הגליל'), ....ואולי אפילו כרסומים ראשונים של שעמום מעודף שלווה גלילית.

לאן מועדות פנינו, מה תהיה התחנה הבאה בחיינו? - בסדרת כתבות זו אספר על שבע שנות נדודים בארץ ובעולם, ועל משפחה שתמיד חושבת שבית אחר במקום אחר אולי יהיה קצת יותר טוב.