רגע לפני הגליל. חורף 2002, תל-אביבי מכור עוזב את העיר ועובר לשכונה תחתית בחיפה. מילא, לדירת גג-ג'קוזי מפוארת בדניה, אבל לבת-גלים? פעם ראשונה בשכונה, הלם תרבותי. הרכבת עוצרת בתחנת בטון עצומה ויורדים ממנה עשרות חיילים לובשי מדים לבנים אופנתיים. ביציאה, אולם נוסעים רחב עם מספר בסטות שוממות, ומשם מאחורי קיר אפור וארוך מגיע הרחוב הראשי. במקומות כאלו רצוי קודם כל לבדוק את הים. בדרך לשם אפשר לראות איך בתי הבורגנים של ראשית המאה העשרים משנים צורה והופכים לבנייני שיכון.

חופי השחייה קטנים, מעין בריכות עם שוברי גלים. לפניהם, מגרש חניה צר וארוך ומכוניות שאינן חונות אלא משמשות כעמדות די.ג'י. למוזיקת פופ בערבית וברוסית. ממש בהמשך, ליד גן פיראטים לילדים ניצבת גדר תיל ארוכה ומאחוריה, על קו המים בניין ענק ונטוש. הקזינו. בשנות המנדט היה שם קופי-שופ שבילו בו יהודים, ערבים וקצינים אנגלים, כיום עומד במקום שלד בטון יומרני, זכר ליזם פושט רגל חיפאי. משם והלאה נמשכת טיילת על המים, כשלצידה בתים ערביים וטמפלרים, רובם נטושים ואטומים בבלוקים, אחריהם שוב, בנייני השיכון. מבט צפונה מקצה הטיילת ולעיני מתגלה פנוראמה משכרת: מפרץ חיפה, בתי הזיקוק, הגליל ואולי הייתי הוזה, אך כמעט בברור שראיתי משם את פסגות החרמון המושלגות.

חתמתי על חוזה, אבל לא ביקרתי עדיין בדירה, ככה זה בחיפה. מבחוץ הבניין עם כתמי רטיבות ומתפורר. מבפנים, 420 דולר בחודש הפיקו דירת קרקע של 120 מטר, חמישה חדרים, ארבע כיווני אוויר, מרפסת לחצר ותקרות בגובה 8 מטר. אחרי זה גיליתי גם את חיפה-סיטי. הכרמל עם הנוף המטריף, הכבישים, שנסיעה בהם דומה לטיסה בהליקופטר, ואדי שיח, קניות בואדי ניסנאס, מעיין הבירה, מסעדות דגים על המזח, חנויות של מזון איכותי מיובא, שאריות של נמל ואפילו הכרמלית, לכולם הייתה אקזוטיקה ייחודית ומרעננת.

שלא תטעו, לא עברנו בגלל המחירים הנמוכים, האכיטקטורה השכונתית, או השקיעות בסטלה-מאריס. אנחנו הגענו לבת גלים בגלל גורו מקומית, מורה לריקודי בטן. מה גם בנים רוקדים? כן, לפעמים, כשמרשים להם להצטרף, בשאר הזמן הם מנגנים. כמו כל פעם ראשונה, זה היה נועז ומתגרה, אחר כך התרגלתי. במקום סטודיו מעוצב בריבוי ספוטים ורצפות פרקט, היו במתנ"ס המקומי רק שני חדרים ומסדרון מבולגן. באולם הריקודים היה קיר מראות, רצפת לינוליאום ירוקה, במה קטנה ותפאורה של מנורות צבעוניות. גבר בודד, אבל יחד עם עוד שלושים נשים. חולקנו לזוגות ואני קיבלתי את זקנת השבט, רקדנית בטן עתיקת יומין שכנראה הייתה ממייסדות השכונה. בשעתיים הבאות זוגתי החביבה הדריכה אותי בתרגילי סיבובי האגן, המותניים והקפצות החזה. בשלב מסוים, הגענו לאקסטאזה.

בת-גלים הייתה בשבילי גן עדן ים-תיכוני. במשך שנה למדתי להקשיב לערבית ולרוסית, לנגן על עוּד, לרקוד, לדוג דגים ולהיכנס לים גם בחורף. הייתה זו תרבות ישראלית אחרת, ייחודית, שיש בה אפילו דו-קיום, ושאין כל קשר בינה לבין התרבות התל-אביבית, שמחוף הים של בת גלים, נראתה כמו שממה מדברית חסרת אותנטיות או סקס-אפיל. בסופה של אותה תקופה, כשהודיעו שהבניין בו גרנו מיועד להריסה, הצעד הבא היה ברור, אנחנו בדרך לשורשים, לאותנטיות. במילים אחרות, מכאן עוברים לגליל או להימלאיה. לתל-אביב אנחנו לא חוזרים.