|
חיים ללא קירות
האם באמת אפשר לגור בטבע? מה זה אומר, היכן ישנים, על האדמה, על מחצלות קש? מה עם החיות, עד כמה אפשר לתת לטבע להיכנס לתוך החיים של הבן-אדם? כזכור, מלחמת לבנון השנייה הותירה אותנו בלי כל פרנסה בגליל והחלטנו פשוט למכור את המעט שהיה לנו, לארוז את מה שנשאר ולעבור לגור בדרום-דרום הודו, במדינת 'טָמִיל נַאדוּ' בעיר אוֹרוִויל, שם חיות בקבוצה מספר קהילות שמתנסות בחיי-טבע מודרניים.
הנחיתה בצ'נאי מגלה עיר כאילו מודרנית עם הרבה מכוניות מערביות, אפילו ג'יפים, וכאוס בלתי נסבל. 35 מעלות במסגרת של מאה אחוז לחות וזיהום אוויר שאין כמותו גם בצומת העמוסה ביותר באיילון. עבור שמונה מיליון הודים שחיים שם כנראה שגם זה נחשב סוג של טבע. יוצאים מהעיר וההמולה שוכחת. הכבישים של דרום-דרום הודו מתגלים כשקטים, מידי פעם פרה או באפולו, והרבה שטחים ריקים. מצד אחד של הכביש נפרשים אגמי מלח ונהרות ומצד שני מפרץ בנגל שלחופיו ג'ונגלים של עצי קוקוס. פעם אחרונה שביקרנו כאן זה היה שבוע לפני הצונאמי האכזרי שתקף חלק גדול מהחוף המזרחי של הודו ושינה למיליוני בני אדם את החיים. אבל היום שנתיים אחרי, אין כל זכר לכך. שוב אותו כפר, אותה מכולת, אותו חייט, אותו ספר, וכרגיל, ההתרחשות הסימולטאנית של עגלות שוורים, פועלים מפזרים ערמות חציר, כפריים מחייכים, עשרות ילדים ואנחנו.
המגורים הקונוונציונליים באזורים הללו הם בקתות בוץ קטנות מכוסות בפח או בכפות תמרים. באורוויל שיכללו את המבנה ויצרו את ה'קפסולה'. קפסולה היא מחומש, משושה או מתומן עשוי כולו כפות תמרים וקליפות עצים, כל אחת מצלעות המבנה ניתנת להזזה כך שתוכל לנשוב רוח בפנים. הקפסולה ממוקמת גבוה מעל הקרקע כמו קומה שנייה של בית על עמודים. ישנן קפסולות מודרניות עם מחיצות פנימיות וחדרים, ישנן כאלו שבנויות בצמרת עץ, וישנן פשוטות שניצבות על עמודי אבן. במקרה של שריפה, מבנים פשוטים אלו יכולים להיעלם לחלוטין תוך חצי דקה.
אנחנו בחרנו באחת קטנה, לא יותר מארבע מטר מרובע, שהיא למעשה הקומה השנייה של מטבח פתוח. נשמע צר וקטן למשפחה, אך למעשה חלשנו על ארבעה דונם לפחות בהם היה גם מבנה שירותים, מרחב גדול להתרוצצות, קולטנים לאנרגיה סולארית, ומשאבת מים המופעלת על-בסיס טורבינת רוח. בין כל אלו, אין כבישים או מדרכות, אלא רק מרחבים של אדמה אדומה. השכם בבוקר יורדים בסולם למטבח, ופוגשים סוס לועס גזר ומתחתיו שתי תרנגולות וכמה צפרדעים שמחסלות את שאריות ארוחת הלילה שלנו.
החיים כאן הם כמעט בטבע, והקרבה הזו לא פשוטה. מתקפות גשמי המונסון, חודש שלם של לפחות
ולמרות כל זאת הם פה, כבר כמעט ארבעים שנה, אנשי הקהילה הבין-לאומית של אורוויל, שמחפשים בעקשנות פיתרון לחיי שיתוף והרמוניה בין בני האדם ובינם לבין הטבע. בשנים שחלפו נשתלו כאן יותר משני מיליון עצים שמורידים את הטמפרטורה האזורית לפחות בשמונה מעלות. בנוסף, נמצאו דרכים לייצר ולשמור באמצעים מקומיים וזולים ירקות, פירות, יוגורט, גבינות צרפתיות ואפילו טונה ואצות. הכול אגב אורגני. חלק מהגידולים הם זני צמחים עתיקים הנשמרים על-ידי אקולוגיסטים שחרדים מפני המהפכה החלקאית-תעשייתית-שיבוטית שתוקפת את העולם.
לצד האיכויות הללו, היו כמובן מגרעות. ארבעים שנה של חמסינים הודים לא הצליחו להמיס את הקרירות האירופאית, מה שהקשה על משפחת סחבקים מישראל להשתלב, להיכנס למעגל העבודה, ולגדל ילד. אבל עבור מבולבלי קטיושות ואזעקות מישראל, חיים פשוטים, ללא מטרה ברורה בפניה שמאלה של סוף העולם, יחפים, בבוץ אדום, היו הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות באותו רגע.
|