בסוף של העולם

האם יש מקום שהוא רחוק יותר מסוף העולם שמאלה? כשמגיעים לקצה הדרך יורדים מהכביש הראשי ועולים על דרך עפר. אחרי כמה מטרים מתגלה כפר הודי קטן וישן, בתי בוץ נמוכים ופשוטים, ריקים מחפצים, שמשמשים כמחבוא מפני הגשם ולא יותר. הדרך חוצה את מרכז הכפר, וממשיכה הלאה, מחוצה לו לתוך שממה של אדמות בור. פה ושם עץ או אנטנה ובאופק, כמעט שלוש מאות ושישים מעלות של שטחים פתוחים. האינסופיות של המישורים ההודים מזמינים אותך להיעלם, בלי שאי-פעם יהיה ניתן למצוא אותך. ובתוך כל השממה הזו, בפינה הנידחת ביותר של היבשת, שכנה הקומונה החדשה שלנו.

שמענו על המקום ידיעות מסמרות שיער. חבורה מדהימה של אנשים, חיה יחדיו בצורה שאינה דומה לשום דבר שחווינו לפני כן. אבל התנאים בסיסיים ומטה. החשמל מועט, אין מים זורמים, והלינה היא על מיטות חבלים שמפוזרות בין העצים. המגורים לא עולים כסף, אבל חייבים לעבוד, לפחות ארבע שעות ביום מתחת לשמש ההודית, לסחוב אבנים, לחפור תעלות וברכות ולבשל. בנוסף, ההצטרפות היא התחייבות, לפחות לחודש.

כמי שתמיד מוכנים לבדוק את גבולות הניתוק מהציוויליזציה והאנושות, ארזנו את החפצים המועטים שהיו לנו, עלינו על האופנוע ויצאנו לדרך.

הקומונה הייתה ירוקה באופן יחסי, שבילים קטנים יצרו ריבועי הליכה שביניהם בורות עמוקים לאגירת מים, עליהם צועדים בשיווי משקל עד שמגיעים למטבח וחדר האוכל, המבנה הזה, כמו גם הארבע האחרים במקום נבנה על עגלת גלגלים ובמקרה הצורך, אפשר לחברו לטרקטור ולהעתיק את מקומו. ללא קירות, רק שתי פאות של סכך מהגג ומחצלות ישיבה. קיבלנו את ספר ההוראות לאורחים: במקום אסורה הפגיעה בכל חי, ולכן אסור להכניס כל סוג של אוכל מבחוץ שעבר עיבוד, או שלצורך הפקתו נעשה ניצול של בעלי חיים, כלומר אסורים לא רק הבשר, אלא גם החלב, החמאה ואפילו הדבש. בנוסף, מיחזור המים מחייב אותנו לוותר על סבונים ושמפו, כדי לא לזהם את מי התהום. סעיף אחרון דן בסוגיית הילדים שגרים במקום. הם לא נמצאים במסגרת חינוך ספציפית, אלא גדלים לצד ההורים ומקבלים עבודות לביצוע לפי יכולתם, אנחנו המבוגרים היינו צריכים להבטיח שלא נאתגר אותם במשחקי תחרות, לא נבחן את ידיעותיהם לגבי הלכותיו של העולם, ובעיקר שפשוט נעזוב אותם בשקט ולא נכניס להם שטויות לראש.

אחרי שחתמנו, לקחו אותנו לסיבוב בשירותים. ההוראות כאן היו עוד יותר מדויקות וקפדניות. שלושה צריפי עץ, שכל אחד מהם משמש כתא פרטי. בכל תא שני חורים. באחד, רק פיפי, לא שום דבר אחר, ומשם הנוזל הטבעי הולך להשקיית קני סוף שעוצרים התדרדרות אדמה במקרה של שיטפונות. בחור השני, עושים רק את הדבר השני, לא משלבים. הצואה נאספת להר גדול, עליה מפזרים נסורת, עלים וממתינים עד שזו תהפוך לקומפוסט ואז מזבלים בעזרתה את העצים הרבים שהקומונה שותלת. חוץ מזה, השימוש בקונדומים, טמפונים, חיתולים, סיגריות ושאר אביזרים בלתי מתכלים אינו מקובל והנוכחים התבקשו להשאירם מחוץ לתחום.

חיי הקומפוסט החדשים שלנו התחילו. בחודש הראשון היינו עדים לאקסטאזה של אלטרנטיבה רוחניקית-אקולוגית. במקום התקיים קורס ויפסאנה ארוך מהרגיל, כאשר המשתתפים עבדו בבוקר, בלי לדבר, ומהצהריים ישבו בשתיקה עד חצות, במקביל אליהם, קבוצה נוספת לקחה על עצמה עשרים ואחד יום של צום מיצים, שתיית שתן, וחוקנים. היינו בשיא, בפסגה. שחינו כל יום בבריכת בוץ, רקדנו בטבע, הכנו ארוחות בוקר למאה איש, נגמלנו ממתוקים, מכסף, מעבודה, מרצון אישי, מתשוקות, מהטלפון, מהאופנוע.

ואז, נפלנו.

עבודת האדמה איבדה את קסמה, בבאת אחת נמאס לנו מהכול, החול בתוך האוכל, היעדר השמפו, הסבון, התבלינים, המלוחים, המתוקים, רצינו כסף, כוח, אגו, פרטיות, רצינו לחזור למציאות. הם ניסו לשכנע אותנו, אמרו שזה זמני, תמיד זה ככה, בהתחלה מתלהבים, אחר כך, מתרגלים, ואז משתעממים וחוזר חלילה. זה חלק מההתנגדות של המיינד, אבל אם נתגבר עליה נגיע למחוזות תודעתיים חדשים, עלינו להמתין, לחכות וייעלמו לנו כל התשוקות. זה לא אתם אמרנו, זה אנחנו. מי רוצה לוותר על התשוקות, ומה רע בכמה קירות, ומחשב ודי.וי.די רחמנא ליצלן, מה רע בלחיות, לעבוד, ולהרוויח כסף כמו כולם. בקומונה אמרו שנפל לנו האסימון, אבל בכיוון הלא נכון. חומרנות ונהנתנות - IN, ספנות וותרנות – OUT. מי בכלל אמר שזה בריא כל הזמן להימנע מהתשוקות, מי בכלל קבע שזה רוחני להיות ללא מטרות, כמו עלה נידף ברוח שרק מנסה להתקיים ולא יותר, מי קבע שבשביל להתפתח צריך לוותר. בפעם הראשונה, מזה הרבה זמן, הרגשנו קרן אור אמיתית, מפציעה בנפשנו. פתאום נפלה ההבנה, הדרך לאמת, חייבת להיות הדרך שלנו ולא דרכו של אף אחד אחר.