ניצן מיכאלי - הראיון, על משנתו של המורה הרוחני בארי לונג

למורה בארי לונג יש פתרון לפחד מפני המוות. ניצן מיכאלי תרגם אותו לעברית. נפגשנו לשיחה כדי להסביר לו איך הופכים תיאוריה לתורה של ממש ומיישמים אותה בחיי היומיום.

(הערה: חלקים מהראיון הנ"ל הופיעו לראשונה בגרסה הישנה של הירחון "חיים אחרים")

בוקר יום שבת חם במיוחד, והמשפחה משכימה קום, נכנסת לאוטו ונוסעת. יוצאים בזריזות מהבטון של נתיבי איילון, לכיוון כביש ארבע, ומשם, כשפרדסים ירוקים עוטפים את אזור השרון, אנחנו מעיזים לכבות את המזגן ולפתוח קצת את החלונות של הרכב. הרוח מנקה את התודעה האורבנית, ומכינה אותנו להמשך היום. עוברים את אזור פרדס חנה, כרכור, צומת פארדיס ואנחנו לצידו של הכרמל.  בדיוק בנקודה ממנה מתחיל הרכס להתרומם, נמצא עמק יפיפה. שם בין כרמים ועצי פרי, שוכן בית שיח' ישן נושן ומבודד שנבנה לפני מאה וחמישים שנה. בשנת 1990 הגיעו למקום ניצן מיכאלי, אשתו ושלושת ילדיו ובחרו להשתקע שם להמשך חייהם.

בשבע השנים האחרונות עסוק ניצן בתרגום ועריכת ספריו של המורה האוסטרלי בארי לונג, לעברית. הספרים: "מדיטציה קורס בסיסי", "רק הפחד מת" ו"מעשה האהבה – אהבה מינית הדרך האלוהית", נודעו עד כה בעיקר בשל היותם מן חומר נפץ שכזה שעשוי לגרום לקריסה תודעתית טוטאלית לגבי כל מה שחשבתם שידעתם עד כה בנוגע למדיטציה, סקס ופחד. בימים אלו יצא ספר חדש של בארי לונג בעריכתו ותרגומו של ניצן "הרשו לי לדבר איתכם על מוות", גם ספר זה מציע משנה קיצונית ומרתקת, הפעם בנוגע לנושא אולי הרגיש ביותר בנפשו של כל אדם ואדם – המוות.

ספקנים בנוגע ליכולתו של בארי לונג לחדש לכם משהו? תשאלו את ניצן מיכאלי (53) מבכירי מורי הטאי-צ'י בארץ, שבעצמו כבר יצא למסעות רוחניים ארוכים עם חלק מהמורים החשובים ביותר שידענו במאה העשרים. הוא היה שם אצל אושו, כמעט שבע שנים, מאמצע שנות השבעים הפרועות, עד לקומונה שלו באמריקה. בין לבין, היה קופץ להאזין להרצאותיו של קרישנמורטי בבומבי. אחר-כך, לקראת סופו של אותו עשור, נסע לעיר לאקנאו, בצידה האחר של תת-היבשת וישב לצידו של פאפאג'י. "אבל את התשובות החשובות ביותר, והאמיתיות ביותר", אומר ניצן "קבלתי רק כשהגעתי לבארי לונג". הצהרת הפתיחה הזו של ניצן מפתיעה אותי. "אחרי אושו, קרישנמורטי ופאפאג'י היו לך עוד שאלות?" ניצן מסביר שתמיד היה לו צורך בוער להתמודד עם המציאות, לא ברמה הפילוסופית שמציע המזרח, אלא ברמה הפרקטית, "בארי התייחס לחיי היומיום, לזוגיות, ליחסי אישות וגם לילדים, לכן מבחינתי, הוא היה הרבה יותר פרקטי מכל המורים האחרים שפגשתי לפני כן".

בארי לונג היה עורך עיתון באוסטרליה, הוא חי חיי משפחה נורמאלים עד שבגיל 30 לערך הוא נכנס למשבר. היו אלו שנות השישים, בארי עזב הכל ונסע להודו, שם חווה לדבריו מוות מיסטי. אחר כך נסע למערב, התיישב באנגליה ורק בשנותיו האחרונות חזר לאוסטרליה. כאשר שב ניצן מהקומונה של אושו באמריקה, הוא קיבל קלטת עם הרצאה של בארי לונג, הקלטת המתינה במגרה תקופה ארוכה, עד שלבסוף האזין לה. "כמה שנים לאחר מכן" מספר ניצן "כשהייתי בחנות ספרים בלונדון שלפתי באקראי ספר מהמדף, וראיתי את השם בארי לונג, נזכרתי ששמעתי פעם משהו מעניין שלו, וקניתי, זה היה הספר 'רק הפחד מת' והוא עשה לי מהפכה שלמה בראש".

לבארי לונג לא היה ארגון תלמידים שליווה אותו, אבל רבות מהרצאותיו הוקלטו וחלקן נערכו בסגנון שהגדיר אותו כ-'ספר מדבר', "זה היה אחד הדברים שמשכו אותי לבארי, היה בדרך הפנייה שלו סוג של גאונות שהצליח ממש לגרום למקשיב או לקורא לחוות את מה שדיבר עליו. הייתי אצל הרבה מורים לפני כן, ובכל זאת שמעתי ממנו משהו יותר צלול וברור שעובר ישירות למאזין".

אבל לא לכל מאזין. לדברי ניצן, בארי דורש הבנה ויישום ואינו מניח לקורא, לכן הוא מרגיז אנשים רבים. עיקרון הכתיבה שלו הוא חוויתי, הוא מעביר בדבריו משהו שמייד יהיה שייך לך, לא רק הבנה אינטלקטואלית אלא ממש הדבר עצמו ".

הספרים של בארי קלעו לניצן ישר לתוך הלב וליוו אותו שנים בתור מדריך כיס לחיים, לבסוף החליט שהוא מוכרח לפגוש אותו, ונרשם לסמינר שלו באירופה, אבל אז נתגלה אצל בארי סרטן והוא חזר לאוסטרליה. בשנת 1999 נסע ניצן עם משפחתו לאוסטרליה, ואז פגש לראשונה את בארי פנים אל פנים, "הקשבתי בעבר להמון קלטות שלו, אבל הפגישה האישית עמו הייתה מופלאה. הוא היה איש פשוט, הייתי פוגש אותו בסוּפר לפני ההרצאות, כשהוא קונה לעצמו מצרכים, היינו מברכים אחד את השני, ושעה אחר כך הוא כבר היה מרצה באינטנסיביות, הוא דרש תשומת לב מלאה מהקהל, לא נתן לאף אחד לנדוד. הוא לא התייחס בביטול לאף שאלה. שמעתי מישהו שואל אותו על המשכנתא והוא הביא אותו לפגישה עם עצמו דרך הנושא הזה".

לדברי ניצן, בארי לונג לא תירגל עם תלמידיו מדיטציות למיניהן וגם לא ייחס חשיבות לחוויות מיסטיות אישיות, במקום זאת טען שהוא עצמו מהווה עבורם חור הצצה למציאות אחרת, כשהוא מדגיש כי לחוויה המיסטית אין כל משמעות, אלא אם אתה מצליח לקיים אותה בתוך חיי היומיום שלך.

זה לגיטימי שמורה חולה בסרטן?

בשנת 2001 נסע ניצן פעם נוספת לבקר את בארי באוסטרליה והפעם נשאר לצידו חצי שנה. "אמרת שלא  היו לו תלמידים ובעצם אתה מגדיר את עצמך כתלמיד שלו?", "התאהבתי בהרבה מורים בחיי אבל הלב שלי ממש נפתח לבארי, עם המורים האחרים, זה לא היה טוטאלי, ואיתו זה היה ברור מהתחלה. מבחינתו לא היו לו תלמידים וגם לא  מי שימשיך אותו, הוא חזר ואמר שהוא עומד מאחורי כל מה שאמר ואף אחד לא יוכל לומר זאת טוב ממנו, כי כל אחד צריך לדבר מניסיונו האישי ובשם עצמו. וכך, מעולם לא הפך למורה שהמונים נהו אחריו.

אני מחפש את הדרך להפנות את השיחה לנושא המרכזי של הספר, המוות, ואז עולה בראשי שאלה: "תגיד, לא התאכזבת מזה שהוא חלה בסרטן", "לא" ניצן קוטע אותי בהחלטיות, אבל אני ממשיך "אתה יודע, מעבר לגנטיקה ולמקריות, יש כאלו הטוענים שזו מחלה שקשורה לחוסר מודעות של הבן-אדם לגוף, לעצמו, וזה דווקא קרה למורה המושלם שלך?" ניצן מחייך ועונה לי בשלווה גמורה "רמנה מהרישי חלה בסרטן, ישו נצלב באמצע שנות השלושים לחייו, כל אחד והקרמה שלו והגורל שלו, אם אתה חי עם אישה ואוהב אותה, ופתאום היא חולה בסרטן ומתה, אז תתאכזב ממנה? נמשכתי לבארי מלכתחילה מכיוון שהוא היה קרוב למוות, הוא ידע אותו, עבורי זו היתה תמיד שאלה בוערת, והוא סיפק לי את התשובה. הספר מלווה את בארי ואת גישתו למוות לאורך שלושים שנה, הפרק הראשון הוא שיחה משנת שמונים ושתיים שכתב כשאשתו השנייה נטתה למות. הפרק השני הוא תיעוד של שיחות עם אנשים שנוטים למות, או, שאדם יקר להם מת ובו הוא מדריך אותם איך להתמודד עם המצב. ואילו האחרון מורכב מאסופת מכתבים ששלח לנו בזמן שגסס. בעצם זו אסופת תובנות שכתב אדם חכם על המוות לאורך כל חייו".

"...כולנו יודעים מה מעולל הדמיון – במיוחד בתקופת הילדות כשאנו מוקפים בפחדים ובאמונות הטפלות של המבוגרים, קוראים סיפורים מפחידים ויוצרים דימויים שמשתרשים בתת המודע שלנו למשך שארית חיינו. אצל כולנו חבוי בתת המודע דימוי נורא כלשהו של מוות – שאין בו ולו שמץ של אמת" (עמ' 15)

אני משתף את ניצן בהרגשתי כי אנשים מפחדים להתקרב למוות, מפחדים לדבר על המוות, לשמוע עליו, וכמובן לקרוא. רבים נוהגים לחשוב כי אם נעסוק במוות, יקרה משהו בסגנון יצירת מציאות ומישהו לידנו ימות. ניצן צוחק, "האמת היא שבכל פעם שתרגמתי ספר של בארי לונג, אדם קרוב אלי מת".  אני עוקף את ההסחה ומקשה עליו יותר "מה תגיד לאדם שרוצה לקרוא את הספר אבל מפחד שיקרה משהו רע סביבו?". ניצן מסביר כי הספר אמנם עוסק במוות, אבל  בעצם בחיים עצמם, "הרי בתור ילדים אנחנו מאוד מסוקרנים מהמוות, אחר כך, בהשפעת החברה, אנחנו נמנעים מהנושא וכשלפתע פתאום המוות מגיע אנחנו פשוט נשברים מעוצמת ההלם ומהכאב. הספר מציע אפשרות אחרת, מנסה לחבר את האדם לכוח החיים שבו, בכוח זה המוות אינו קיים, וזו בעצם התשובה של בארי".

בספקנות אני מעיר לניצן "במידה ואתה מוכן לקבל תשובה שכזו", "תראה" הוא משיב לי, "אנשים תמיד שואלים 'האם יש חיים אחרי המוות', אבל החיים יכולים להיות רק כאן ועכשיו, במושג 'אחרי המוות' נכנס אלמנט של זמן, של אחר כך. והזמן, הוא עניין דמיוני שמתרחש אצלנו בראש. החיים מתקיימים אצלי בגוף כל רגע ורגע, בארי הופך את השאלה ותוקף בחזרה 'האם אני יכול להתחבר לחיים שלי עכשיו?', אם אני עסוק בפחד מהמוות או בהדחקה של המוות אז ללא ספק, איני מחובר עם החיים. אני אמנם חי – אבל בפחד, וחיים כאלו נידונו להתקיים בהילוך סרק". "אבל אנחנו כן חיים בפחד" אני משיב לו "וזה לגיטימי כאן, בארץ שלנו, אפילו כשהגעתי הנה לבקר אותך, דבר ראשון שחשבתי עליו היה, איך אתה לא מפחד לגור ככה לבד בטבע, באמצע שום מקום".

ניצן מבקש ממני לעזוב את המחשבות, ולהתרכז בתחושת החיים אפילו לרגע קצר. "אין לך ספק שאתה חי, נכון? זה משהו שאתה יכול להרגיש בכל רגע, החיים ממלאים את הגוף שלך עכשיו, זוהי האנרגיה שמאפשרת לך ולי לשוחח. האנרגיה הזו נכנסה לגוף כשנולדנו, ומעולם לא השתנתה, עלי רק לזכור להתחבר אליה" ניצן מצביע על בני שמשחק לידו בחצר, ושואל, מדוע ילדים נראים מלאי חיות, הרבה יותר מהמבוגרים שמסביבם "זה בגלל שעוד אין להם סיפור. זה שקוראים לי ניצן, שאני גר כאן בחווה, שאני מלמד טאי-צ'י, אלו נסיבות חיי. אם תיווצר אצלי הזדהות גדולה מידי עם הסיפור הזה, אז הוא יתפוס את המקום העיקרי במודעות שלי ואני עלול לשכוח את אנרגיית החיים שלי שהיא - אני".

ניצן מציע לי את התורה הזו בצורה יותר פשוטה: "כאשר אתה מתבונן בחתול מת הדבר הברור ביותר הוא שרוח החיים עזבה אותו, והשאלה היא עם מה אני מזוהה יותר, עם הגוף או עם החיים". אני מכווץ את גבותיי בתמיהה לנוכח ההגדרה האחרונה וניצן מנסה לבאר "החיים עצמם הם מהות ניטראלית, אתה אני והנמלה הקטנה כאן על האדמה חווים את אותה המהות כל הזמן, אבל אנחנו רוצים משהו אישי, את האופי שלנו, את הסיפור ואת הייחודיות שלנו", "אתה מתכוון לזה שאם הייתי מוותר על הדבר האישי הזה, הייתי חווה שגם אני ניצן?", "לא!" עונה ניצן "היית חווה את החיים".

אני מסביר לניצן שאולי עבורו בטבע, במגע היומיומי של רגליים יחפות עם האדמה הוא יכול לחוות את החיים, אבל עבורי בתל אביב, בדירה, כל היום מול המחשב, אין כמעט כל מגע עם החיות הזו. ניצן מזכיר לי לחזור לעצמי "אתה מבלבל בין החיים שלך לבין נסיבות החיים שלך, אתה משוחח איתי ובאותו זמן אתה נזכר בדירה ובמחשב שלך ובכל מה שעשית אתמול".

אני לא נשאר חייב להתקפה שכזו ועונה "אולי כי יש לי חיים שלמים לנהל בו בזמן שאנחנו משוחחים", ניצן נשאר עמוק בשלוותו הייחודית "העניין הוא שכך, אינך מנהל את חייך באמת, אלא רק בדמיון, אם משהו מטריד אותך בזמן השיחה אז אתה לא נמצא כאן, וכל עוד אינך פועל כדי להפסיק את ההטרדה אז אין כל רלוונטיות בכך לחיים עצמם. נגיד שאתה מוטרד מזה שזוגתך עדיין לא התקשרה, אז בוא, נעצור את השיחה ותתקשר אליה, וככה לא תצטרך לדאוג שמשהו קרה לה".

אני שותק, מהרהר ואז עונה "צריך המון כוח כדי שלא להזדהות עם המחשבות", ניצן מבין אותי, הוא מסביר בעדינות כי לא ניתן להיאבק עם המחשבות אבל אם מצליחים לחבור למשהו אמיתי אז הדמיון מאבד מכוחו. "להתחבר לחיים זה סוג של אימון שכדאי ליישמו דווקא ברגעים השקטים, ברגעי השעמום, במקום לחפש הסחות דעת כמו קריאת עיתון, בהייה בטלוויזיה או פנטזיות מיניות, זו עיקרה של תרבות הפנאי שלנו, כל אלו עדיפים בעינינו מאשר לחבור למציאות. מכיוון שאחר כך, שכמגיעה אפיזודה של לחץ ומתח, גלגלי המחשבות נעים פי אלף יותר מהר וברור שיהיה לנו קשה אז להתאפס ולאסוף את עצמנו".

אני מסכים עם ניצן. לצערי הדברים הללו עבורי הם תיאוריה בלבד, שאינה מאפשרת לי כלי אמיתי להתמודד עם נושא המוות "זה מפחיד" אני אומר לו "כל אחד מאיתנו עומד למות, בעצם כל רגע אני מת עוד קצת. מהרגע שנולדתי זמני רק הולך ומתקצר". "אלו רק מילים ומחשבות דימיוניות" טוען ניצן "אם תעצור לרגע ותחווה את החיים שבתוך הגוף, תדע מייד שאין בהם מוות".

אני לא מסתפק בתשובה הזו, כי מה אם אני מרגיש פגוע? ניצן מסביר ש-'פגיעה' זו תחושה שעוברת בגוף והמחשבה נותנת לה שם. "תחילה ישנה תחושה ואז עולים זכרונות שמגבירים את התחושה וחוזר חלילה ואתה מכנה את התחושה 'כאב' ומפחד ממנה".

עכשיו התרגזתי, זה לא סוד שאני יכול לנסוע לתומי ברכב, ופתאום תתנגש בי משאית, ישברו לי הידיים והצלעות, אני אגסוס בבית חולים וכל התהליך הזה מאוד יכאב, וכמובן יכול להיות שאזדקן בכבוד, אבל אז אחלה במחלה ממארת ואחווה כאבים שלא ניתן לתאר. ניצן עונה שגם כל זה סתם דמיונות "אם יש לך זמן פנוי עכשיו, אז תתחבר לחיים שבתוכך במקום לדמיין, תתחבר לתחושה עצמה ואז, אם יום אחד יקרה לך משהו 'רע' לדבריך יהיה לך קל יותר להתחבר לחיים שבפנים".

"אז מה אתה אומר, שפשוט אפסיק לדמיין?"

"כן"

"אתה הצלחת להפסיק לדמיין?"

"כן"

"וגם אין לך זיכרונות, נגיד מהתקופה שהיית עם אושו?"

"יש, אבל הם לא רלוונטים"

"איך בדיוק עשית את זה?"

ניצן צוחק ומספר שפעם שמע את קרישנמורטי אומר שכשאנו רואים נחש ארסי ברור שאנחנו לא מתקרבים אליו. באותה אנלוגיה, הדמיון הוא נחש ארסי כזה שעדיף לא להתעסק איתו, מכיוון שהוא מוליך את האדם למקומות שאינם קשורים למציאות. בדיוק כמו שלפנטזיה על אישה אין כל קשר לחוויה של להיות עם אישה, "תבדיל בין התחושה למחשבה, אל תבלבל ביניהם כי התחושה נחווית קודם, לתחושה אין מילים, שים מחסום בינה לבין המחשבות, אל תיתן לה סיפור. אתה מרגיש משהו לא נעים בגוף, כיווץ בבטן, ואז מתרגם את זה לפחד. אבל זו רק תחושה לא נעימה, הישאר איתה והיא תעבור, תתאמן בזה. תישאר עם הסערה הרגשית, בלי להשליך עליה מחשבות".

----

"ראה שהמוות הוא רק גוף מת ומיד תבין את המוות; ולעולם לא תתבלבל או תפחד ממנו יותר. אבל אנו, בני אנוש בחברה המודרנית איבדנו את הפשטות בכל הנוגע למוות...מסרנו את המוות – את כל הגופות המתות – לטיפולם של אחרים, לעובדי הציבור". (עמ' 13)

בהקדמה של הספר משתף ניצן את הקורא בכך שעבד על הספר בזמן שליווה את אימו אל מותה "גם עם אבי וגם עם אמי היה לי חשוב מאוד שימותו בבית ולא בבית החולים לצד מכשירים ואנשים שאינם מכירים. בדיוק כפי שהפקיעו את תהליך הלידה מהיולדות, בחברה של היום, כך הפקיעו את תהליך המוות מהנוטים למות, ובאותה המידה מתייחסים לזקנים כמו לתינוקות: מיד כשאפשר שולחים את התינוק למעון, ואת הזקנים לבית-אבות. זה היה ממש חשוב בעיני ללוות את ההורים שלי ברגעי החיים האחרונים, וכמובן העדפתי שלא ימותו בבית חולים, בחדר מלא מכשירים ורופאים".

לאמו של ניצן, החלו כאבים עזים בגב, בבדיקה התברר שהסרטן התפשט בעצמות והן מתפוררות, בשלב זה כבר לא היה טעם בטיפולים כימותרפיים, ניצן ואחיו החליטו לחזור עמה הביתה ולהשגיח עליה שם, "אני זוכר שחזרנו הביתה מבית החולים ואמי שאלה 'אז מה אנחנו נשב פה ונחכה שאמות?' ועניתי לה 'כן', ובכיתי".

התהליך היה מהיר, שלושה חודשים שבמהלכם מצבה הלך והתדרדר, עד שהפכה למשותקת ויכלה רק לשכב. רוב הזמן הזה ניצן ודויד אחיו היו לצידה ושהו בביתה עשרים וארבע שעות ביממה בו בזמן שניצן עבד על תרגום הספר. "אמי הייתה אישה מאוד דעתנית, בכל פעם שעבדתי על משהו שנראה לי רלוונטי למצבה, הקראתי לה אותו". "ואיך היא הגיבה?", "לפעמים היא היתה אומרת 'איזה שטויות', לפעמים מתווכחת, ולפעמים הייתה מסיימת את השיחה במשפט 'טוב, אני לא מסכימה אתך, אבל נראה'".

ניצן מספר, "זה לא היה הגוף המת הראשון שראיתי בחיים, לכן ההפתעה לא הייתה הויזואליות, אלא, החיבור שהיה לי עם החיים באותו רגע. יכולתי לומר לעצמי 'היא מתה', כלומר להכניס אותה לעבר ולפתוח את סכר הרגשות שחיכה להתפרץ, במקום זה, נשארתי בשקט, לידה. עוצמת המוות הזכירה לי את העוצמה שחווים בלידה.

אנחנו שותקים. אני מנסה כמו שייעץ ניצן, רק להתמקד בתחושה, אבל זה מן רגע כזה שהמחשבה שלי השתתקה ואני גם לא מרגיש כלום, המוח מחפש משהו חכם להגיד, "יש כאלו שאומרים שצריך לחגוג את המוות, להוציא את הרגשות במסיבה, ריקודים ושירה", "אני לא מבקר את הגישה הזו" אומר ניצן, "אבל אני מעדיף להיות דומם ונוכח בזמן הזה".

"מה קרה אחר כך?" אני שואל במתח, "התקשרת לחברה-קדישא?". "לא" עונה ניצן וצוחק "החלטתי לא להודיע לאף אחד עד שאחי דדי יבוא לראות אותה. הוא היה באותו זמן עם בנו במדבר, בנחל צאלים והוא סיפר שלפתע אימא הופיע בפניו ואמרה לו 'אני הולכת, הכול בסדר', הוא רץ לרמת המדבר כדי שיוכל להתקשר אלי. עברו חמש שעות עד שהוא הגיע, המתנתי לו ואז הלכנו לישון".

כשאדם נפטר בביתו, צריך להזמין רופא שיאשר את המוות, ולהודיע למשטרה. "אצל הטיבטים מניחים את הגופה לשלושה ימים ובני המשפחה מוזמנים לבקר. אנחנו השהנו את פינוי הגופה עד שהרגשנו שבאמת נפרדנו ממנה. אני לא יכול לדמיין דרך טובה יותר לצאת מהעולם אלא בחברת האנשים שאוהבים אותך".

"יש לי שאלה אחרונה לסיום", אני אומר לניצן "כול המורים הגדולים מתו, אושו מת, קרישנמורטי מת, בארי לונג מת, מי ילמד אותנו עכשיו להתמודד עם החיים?" ניצן עונה שמניסיונו, גם ללא נוכחותם של מורים, החיים תמיד יוצרים סיטואציות שניתן ללמוד מהן "בפונה המאסטר דיבר כל הזמן על כניעה (Surrender) אבל הפעם הראשונה שאני ואשתי חווינו את זה באמת, היתה כשנולדו לנו הילדים, ואת זה, רק החיים יכולים ללמד או להעביר".

קישורים

ספרי בארי לונג בעברית

בארי לונג - האתר הרשמי